החלטה בתיק ת"א 29023-08-11

לפני בקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאותיו בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

1.         אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע הינו תושב הרשות הפלשתינאית. הנתבע טוען בנוסף, כי סיכויי התביעה קלושים, ומשני טעמים מצטברים אלה יש מקום לחיוב בערובה כאמור.

התובע חולק כמובן על טענות הנתבע בדבר סיכויי התביעה, אף טוען כי בידיו אשרות כניסה לישראל לצרכי עבודה מאז שנת 1988 (התובע צירף אישורי כניסה בהודעתו מיום 23.10.12 במסגרת בקשה מס' 7). התובע מודה, כי אמנם אינו עובד במקום עבודה אחד ומוסדר, אך הוא עובד לפרנסתו, בשטחי ישראל.

התובע טוען, כי עניו של תובע, כמו גם היותו בעל תעודת זהות פלשתינאית, אינן עילה לחיובו בהפקדת ערובה.

2.         תקנה 519 אינה מונה את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בחיוב ערובה, ואלו נקבעו בפסיקה;

כך נקבע, כי לבית המשפט הסמכות -

"אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים"

(רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פד"י נח (5) 865).

            עוד נקבע, כי -

"לתקנה 519 שתי תכליות - הבטחת הוצאות הנתבעים במקרה בו סיכויי התביעה קלושים ומניעת הגשת תביעות סרק. לטעמי, על מטרות אלו להתקיים יחדיו ובמצטבר ולא סגי בהתקיימותו של אחד התנאים בלבד. התקיימותה של כל אחת מהתכליות היא תנאי הכרחי להפעלת תקנה 519 אך לא תנאי מספיק. בית המשפט לא מחייב תובע בערובה מחמת עוניו בלבד, ובית המשפט לא מחייב תובע בערובה רק מאחר שסיכויי התביעה קלושים"

(בר"ע (מחוזי - חיפה) 1793/07 י.ב.ג.ל ניהול ואח' נ' בכר ואח'; ניתן ביום 8.7.07; ההדגשה שלי - ר.ב.).

3.         בתיק זה הוגשו תצהירי נסיבות מטעם שני הצדדים.

בישיבת יום 11.10.12 הסכימו ב"כ הצדדים, כי יוכלו להסתמך על המסמכים שצירפו לכתבי הטענות, ללא צורך בהגשת תצהירי עדות ראשית. הסכמת ב"כ הצדדים באה בהמשך להצעת בית המשפט במטרה להביא לייעולו של ההליך, נוכח העדר טענה לנכות מצידו של התובע.

העדרה של טענה לנכות מצד התובע באה לאחר שהתובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו.

התובע טען, כי לא הגיש חוות דעת כאמור מפאת שאין באפשרותו הכלכלית לעשות כן, אך אינני מוצאת כי יש לזקוף עובדה זו לחובתו בהקשר של הבקשה שלפניי;

לטעמי בעל דין, בפרט כשהוא מיוצג, שוקל מכלול שיקוליו, בהם שיקולים כלכליים של עלות-תועלת. אם בעל דין היה סבור כי הוא לוקה בנכות, באופן המצדיק הגדלת הפיצוי המגיע לו כתוצאה מהאירוע הנטען, היה מוצא את הממון הדרוש להוכחת טענתו, אף אם הינו פועל פשוט, דוגמת התובע שלפניי.

4.         עיינתי בכתבי הטענות וכן בתצהירי הנסיבות של הצדדים, המציגים גרסאות שונות לאירוע נשוא התובענה. אינני יכולה לומר, כי בשלב זה, טרם שמיעת הצדדים עצמם, ניתן לקבוע, שסיכויי התביעה קלושים, אף לא קרוב לכך.

לפני מצב, כמעט יומיומי בבתי המשפט, בו לכל צד גרסה משלו לאירועים, כאשר קיימת חפיפה מסוימת בין הטיעונים; כך, הנתבע מודה שהתובע אמנם נפצע עת עבד אצלו במקום אשר גם לגביו אין מחלוקת, אך הצדדים חלוקים בשאלה כיצד ארעה הפגיעה ובשאלה מי נושא באחריות לה.

לא ניתן לקבוע בשלב זה, אף לא לכאורה, לצידו של מי מהצדדים נוטות כפות המאזניים, בוודאי שלא ניתן לומר כי סיכויי התביעה נמוכים.